in

סיפור ההנקה של מיכל איילון-וולך

נובמבר 2015.
בעלי ואני יוצאים מהשיעור האחרון אצל הדולה. אני בחודש שמיני, הכל מובן וברור. התיק ארוז, המסמכים בניילונית (במגירה, ברכב, ועוד עותק אצל ההורים) והתכנית מושלמת: אני אלד לידה טבעית. בדיוק בשבוע 40. טוב, אולי 40+2 כי זו לידה ראשונה. בחושך, בשקט, בג'קוזי. התינוקת תצא, יהיה רגע רומנטי, נחכה לחבל הטבור שייהפך ללבן ומיד היא תינק. מה זה תינק? תשאב. באותה השניה נתחבר לנצח נצחים והיא שלי לעולמים. דבר לא יפריד בינינו. הציצי שלי והפה שלה יישות מושלמת.
כעבור חודשיים, בסוף שבוע 42, כשאני מחוברת לארבעה עירויים שונים, מובלת בהיסטריה לחדר ניתוח לקיסרי חירום (איך ולמה זה כבר סיפור אחר ומתיש), המרדים העליז מדי שואל אותי אם יש לי שאלות. רוצה לומר לו "כן!! מה קורה? אני הולכת למות? והיא? המנתחת נראית בת 16, היא בת 16??? מה זה ניתוח קיסרי בכלל?? זה כואב? איפה אמא שלי??" אבל כל מה שהצלחתי למלמל מתחת לדמעות הבהלה שלי היתה שאלה מבולבלת על חלום ההנקה המיידית. הוא פטר אותי בגיחוך והופ לחדר ניתוח.
באחת לפנות בוקר פגשתי את הבת שלי. הצמדתי אותה והיא ינקה. חשבתי שהיא ינקה. אפילו התלהבתי בקול רם מדי וננזפתי על ידי האחיות. הניתוח לא הפריד בינינו! ממשיכים בתכנית המאמא טבע כרגיל!
ארבעה ימים באשפוז והילדה עצבנית. לא נרדמת ליותר משעה. מתעוררת בבכי. אני מניקה והיא לא נרגעת. אפילו מתלוננים על חוצפת הביות המלא שלי. אבל אני? מניקה. מממשת את יעודי האימהי!
עברנו למלונית כעבור חמישה ימים. היום הטראומטי הזה לא יישכח: היא בוכה. ובוכה. ובוכה. אני מנסה להניק והצרחות רק מתגברות. ברקע אני שומעת את בעלי שמספר לי שבביקור אצל האחיות מתברר שהצהבת עולה ועולה והמשקל יורד ויורד.
צרחות. צרחות של תינוקת רעבה בת חמישה ימים. זה הדבר העצוב ביותר בעולם. מה שקרה בשעה הבאה נראה כמו לקוח מסיטקום אמריקאי מהזן הנמוך ביותר: ההורים המסכנים שלי טסים הביתה להביא את המשאבה (שנקנתה כדי ש"אוכל ללכת בערב לדרינק עם חברות". חחחח כמה מעט ידעתי!). מגיעים, פורצים את הדלת, היא עדיין צורחת. לא מצליחה לינוק. אני בוכה איתה, אבא שלי בידיים רועדות מההיסטריה הכללית מתחיל להרכיב את המשאבה. חיטוי זה לחלשים בשלב זה.
הוא מסיים להרכיב ואז מרכיב אותה עלי. כן. עלי.
אבא שלי המתוק וכנראה המצולק לחיים מצמיד את המשאבה לשדיים שלי ועוזר לי לשאוב. לא יוצא כלום. והיא בוכה וצורחת. איכשהו בסוף לאחר חצי שעה של הצמדות, לחיצות, סחיטות ושאר פעולות נעימות השגנו 20cc. זהב.
חברה צעקה לי דרך הרמקול בפלאפון לשים בכפית. נתתי לתינוקת שלי חלב בכפית מתכת, ובכיתי ובכיתי.
באותו יום הגיעה יועצת הנקה שהזעקנו. היתה אצלי חמש שעות.
חמש שעות זה המון למישהי חמישה ימים אחרי קיסרי חירום. זה כמו חיים שלמים. והבשורה? לשון קשורה! כל כך קשורה, שחייבים להפסיק להניק וצריכים להאכיל בצינורית! מה זו צינורית? אוו! אז צינורית כביכול נועדה לעזור להאכיל תינוק שמתקשה לינוק ועדיין לתת לו תחושה של גוף ולא פלסטיק. לא מדוייק, בעצם מדובר באימון מוטוריקה עדינה מהסוג המורכב ביותר.
קיבלתי הוראות שאיבה אימתניות ואת מספר הטלפון של ד"ר בוצר לצורך התרת לשון וזהו. אין הנקה.
אז שאבתי. ובאיזשהו שלב גם הצלחתי לשכנע אותה לאכול מהבקבוק. בשניה אחת נהיתה לי ילדת בקבוקים. חלום החליצה הלך והתפוגג והשיש הלך והתמלא בבקבוקים.
כעבור שבועיים עשינו התרה, אירוע טראומתי כשלעצמו. הבטיחו שיפור מיידי. בחדר ההמתנה אימהות שהגיעו לביקורת מספרות בהתרגשות איך התינוק שלהן התחיל לינוק מיד אחרי שיצאו משם. אבל הבת שלי? לא. פשוט לא.
יועצת ההנקה ההיא הגיעה לסיבוב נוסף. כן, גם הפעם חמש שעות של עונג צרוף. והילדה בוכה. ובוכה. ובוכה. כל פעם שמצמידים לשד היא נחנקת מבכי.
בשלב הזה כבר השלמתי עם הרעיון שהנקה לא תהיה כאן. כל אחד יוכל להאכיל אותה, אין הרמוניה, אין בלעדיות. לנצח אשאב כל שלוש שעות. היו לי חיים ואינם עוד.
לאחר יומיים, לאחר מסע שכנועים של בעלי, קבעתי עם עוד יועצת. ידועה, מוכרת והשמועות אמרו שמדובר בקוסמת.
קבענו, הגיעה, שעה, ינקה.
אני לא מתעצלת לפרט, כך היה. הגיעה, אמרה לי "יאללה תוציאי ציצי ותצמידי אותה". ואני מבעד למבט מיואש ואבוד ממלמלת משהו על זה שהמטרה שלי אולי להצליח לחצי הנקה וחצי שאוב.
שעה עגולה.
אחרי כמעט שלושה שבועות של ניסיונות כושלים, ייעוצים מתישים והרבה רעש של המשאבה.
בשבועיים שאחר כך כאב לי. מאוד. כל כך כאב לי שהבת שלי היתה יונקת והדמעות זלגו לי על הלחיים. אבל זה עבר, והעור התרגל. והיא ינקה. כמו שייחלתי, כמו שדמיינתי. הצלחתי לתת לה את זה. הצלחנו.
היום אנחנו סוגרות חצי שנה של הנקה בלעדית, ללא בקבוק אחד (כן, לא הלכתי לשום מקום חצי שנה. עזבו שיפוטיות).
ולאותה יועצת, אם את קוראת את זה ויודעת שזו את (נתבקשתי לא לציין שמות), נכון שאני אחת ממיליון לקוחות, אבל אחת ויחידה. שינית לנו את החיים. מייאוש ומחלומות מנופצים לאושר ולאימהות כמו שדמיינתי. לנצח אודה לך.

תנועה כדרך חיים- התפתחות תינוקות

אישה, אימא ומה שביניהן