סיפור ההנקה של מיכל איילון-וולך

נובמבר 2015.
בעלי ואני יוצאים מהשיעור האחרון אצל הדולה. אני בחודש שמיני, הכל מובן וברור. התיק ארוז, המסמכים בניילונית (במגירה, ברכב, ועוד עותק אצל ההורים) והתכנית מושלמת: אני אלד לידה טבעית. בדיוק בשבוע 40. טוב, אולי 40+2 כי זו לידה ראשונה. בחושך, בשקט, בג'קוזי. התינוקת תצא, יהיה רגע רומנטי, נחכה לחבל הטבור שייהפך ללבן ומיד היא תינק. מה זה תינק? תשאב. באותה השניה נתחבר לנצח נצחים והיא שלי לעולמים. דבר לא יפריד בינינו. הציצי שלי והפה שלה יישות מושלמת.
כעבור חודשיים, בסוף שבוע 42, כשאני מחוברת לארבעה עירויים שונים, מובלת בהיסטריה לחדר ניתוח לקיסרי חירום (איך ולמה זה כבר סיפור אחר ומתיש), המרדים העליז מדי שואל אותי אם יש לי שאלות. רוצה לומר לו "כן!! מה קורה? אני הולכת למות? והיא? המנתחת נראית בת 16, היא בת 16??? מה זה ניתוח קיסרי בכלל?? זה כואב? איפה אמא שלי??" אבל כל מה שהצלחתי למלמל מתחת לדמעות הבהלה שלי היתה שאלה מבולבלת על חלום ההנקה המיידית. הוא פטר אותי בגיחוך והופ לחדר ניתוח.
באחת לפנות בוקר פגשתי את הבת שלי. הצמדתי אותה והיא ינקה. חשבתי שהיא ינקה. אפילו התלהבתי בקול רם מדי וננזפתי על ידי האחיות. הניתוח לא הפריד בינינו! ממשיכים בתכנית המאמא טבע כרגיל!
ארבעה ימים באשפוז והילדה עצבנית. לא נרדמת ליותר משעה. מתעוררת בבכי. אני מניקה והיא לא נרגעת. אפילו מתלוננים על חוצפת הביות המלא שלי. אבל אני? מניקה. מממשת את יעודי האימהי!
עברנו למלונית כעבור חמישה ימים. היום הטראומטי הזה לא יישכח: היא בוכה. ובוכה. ובוכה. אני מנסה להניק והצרחות רק מתגברות. ברקע אני שומעת את בעלי שמספר לי שבביקור אצל האחיות מתברר שהצהבת עולה ועולה והמשקל יורד ויורד.
צרחות. צרחות של תינוקת רעבה בת חמישה ימים. זה הדבר העצוב ביותר בעולם. מה שקרה בשעה הבאה נראה כמו לקוח מסיטקום אמריקאי מהזן הנמוך ביותר: ההורים המסכנים שלי טסים הביתה להביא את המשאבה (שנקנתה כדי ש"אוכל ללכת בערב לדרינק עם חברות". חחחח כמה מעט ידעתי!). מגיעים, פורצים את הדלת, היא עדיין צורחת. לא מצליחה לינוק. אני בוכה איתה, אבא שלי בידיים רועדות מההיסטריה הכללית מתחיל להרכיב את המשאבה. חיטוי זה לחלשים בשלב זה.
הוא מסיים להרכיב ואז מרכיב אותה עלי. כן. עלי.
אבא שלי המתוק וכנראה המצולק לחיים מצמיד את המשאבה לשדיים שלי ועוזר לי לשאוב. לא יוצא כלום. והיא בוכה וצורחת. איכשהו בסוף לאחר חצי שעה של הצמדות, לחיצות, סחיטות ושאר פעולות נעימות השגנו 20cc. זהב.
חברה צעקה לי דרך הרמקול בפלאפון לשים בכפית. נתתי לתינוקת שלי חלב בכפית מתכת, ובכיתי ובכיתי.
באותו יום הגיעה יועצת הנקה שהזעקנו. היתה אצלי חמש שעות.
חמש שעות זה המון למישהי חמישה ימים אחרי קיסרי חירום. זה כמו חיים שלמים. והבשורה? לשון קשורה! כל כך קשורה, שחייבים להפסיק להניק וצריכים להאכיל בצינורית! מה זו צינורית? אוו! אז צינורית כביכול נועדה לעזור להאכיל תינוק שמתקשה לינוק ועדיין לתת לו תחושה של גוף ולא פלסטיק. לא מדוייק, בעצם מדובר באימון מוטוריקה עדינה מהסוג המורכב ביותר.
קיבלתי הוראות שאיבה אימתניות ואת מספר הטלפון של ד"ר בוצר לצורך התרת לשון וזהו. אין הנקה.
אז שאבתי. ובאיזשהו שלב גם הצלחתי לשכנע אותה לאכול מהבקבוק. בשניה אחת נהיתה לי ילדת בקבוקים. חלום החליצה הלך והתפוגג והשיש הלך והתמלא בבקבוקים.
כעבור שבועיים עשינו התרה, אירוע טראומתי כשלעצמו. הבטיחו שיפור מיידי. בחדר ההמתנה אימהות שהגיעו לביקורת מספרות בהתרגשות איך התינוק שלהן התחיל לינוק מיד אחרי שיצאו משם. אבל הבת שלי? לא. פשוט לא.
יועצת ההנקה ההיא הגיעה לסיבוב נוסף. כן, גם הפעם חמש שעות של עונג צרוף. והילדה בוכה. ובוכה. ובוכה. כל פעם שמצמידים לשד היא נחנקת מבכי.
בשלב הזה כבר השלמתי עם הרעיון שהנקה לא תהיה כאן. כל אחד יוכל להאכיל אותה, אין הרמוניה, אין בלעדיות. לנצח אשאב כל שלוש שעות. היו לי חיים ואינם עוד.
לאחר יומיים, לאחר מסע שכנועים של בעלי, קבעתי עם עוד יועצת. ידועה, מוכרת והשמועות אמרו שמדובר בקוסמת.
קבענו, הגיעה, שעה, ינקה.
אני לא מתעצלת לפרט, כך היה. הגיעה, אמרה לי "יאללה תוציאי ציצי ותצמידי אותה". ואני מבעד למבט מיואש ואבוד ממלמלת משהו על זה שהמטרה שלי אולי להצליח לחצי הנקה וחצי שאוב.
שעה עגולה.
אחרי כמעט שלושה שבועות של ניסיונות כושלים, ייעוצים מתישים והרבה רעש של המשאבה.
בשבועיים שאחר כך כאב לי. מאוד. כל כך כאב לי שהבת שלי היתה יונקת והדמעות זלגו לי על הלחיים. אבל זה עבר, והעור התרגל. והיא ינקה. כמו שייחלתי, כמו שדמיינתי. הצלחתי לתת לה את זה. הצלחנו.
היום אנחנו סוגרות חצי שנה של הנקה בלעדית, ללא בקבוק אחד (כן, לא הלכתי לשום מקום חצי שנה. עזבו שיפוטיות).
ולאותה יועצת, אם את קוראת את זה ויודעת שזו את (נתבקשתי לא לציין שמות), נכון שאני אחת ממיליון לקוחות, אבל אחת ויחידה. שינית לנו את החיים. מייאוש ומחלומות מנופצים לאושר ולאימהות כמו שדמיינתי. לנצח אודה לך.

סיפור ההנקה של אביגיל כהן-שי

הייתי בטוחה שההנקה תלך לי חלק. גם הלידה. אז לא. הלידה הייתה לא קלה בלשון המעטה, כשיונתן נולד אחרי לידה ארוכה, כואבת וקשה (אבל בריא לחלוטין ובמשקל טוב של 3.275) הצמדתי אותו לשד בעזרת הדולה שליוותה אותי . אבל הוא לא ינק. בסדר, לפעמים הם לא יונקים ישר בחדר לידה. כמו הרבה אמהות הלכתי להדרכת הנקה במחלקת יולדות, הבנתי מהאחות ומהספרים שתינוקות בימים הראשונים יונקים כמה טיפות קולוסטרום וזהו ואני ובעלי חשבנו שזה מספיק. יונתן לא בכה וישן הרבה. יום אחרי זה הגענו למלונית, שם הבנתי מיועצת ההנקה שיונתן אמור לאכול כמות יותר משמעותית מכמה טיפות של קולוסטרום ושהוא ישן הרבה כדי לשרוד כי כנראה שאין לו מספיק כוחות. בעצתה סחטתי כל היום כפיות של קולוסטרום והחלקתי לו אותן לפה גם כשישן. בערב, כפי שהיא צפתה, הוא התעורר ונצמד לי לשד. ולא עזב. ככה עד 4 בבוקר. כל הפרדה שלו מהציצי שלי גררה בכי קשה. בארבע בבוקר הלכנו לאחיות בתינוקיה לשאול מה אפשר לעשות כדי שאשן קצת. הן חיברו אותי למשאבה כדי לשאוב חלב וכלום לא יצא. כמעט התמוטטתי מעייפות. בעצתן נתנו לו בקבוק מטרנה ואחרי שלוק וחצי הוא נרדם סוף סוף לכמה שעות ויכולתי לישון. ביום שאחרי זה שוב היה אותו סיפור. יונתן היה מחובר לי לציצי שעות מהבוקר ולא הסכים להתנתק לדקה ובצהרים כבר היינו צריכים לחזור הבייתה. כדי שאוכל להתארגן ולהתקלח, הפתרון היחידי היה מטרנה ושוב קבלנו שקט של כמה שעות. כשהגענו הבייתה זה חזר על עצמו ואז כבר התחלנו להבין שיש איזושהי בעיה אם התינוק שלנו לא מוכן להתנתק ממני שעות על גבי שעות, אפילו לא לדקה. לרוע מזלנו זה היה ערב ליל הסדר. יצרנו קשר עם יועצת הנקה שהסכימה לסייע טלפונית אבל לא יכלה להגיע לפגוש אותנו. הבנו שיונתן בתת תזונה: יש לו מעט קקי שחור שכבר היה אמור להחליף צבע ולא עשה מספיק פיפי ואין ברירה אלא לתת מטרנה כל 3 שעות ולהעיר אותו מהשינה בשביל זה.
לא יכולתי להפסיק לבכות לרגע. חלום ההנקה שלי התנפץ לי בפרצוף בסטירת לחי צורמת של מטרנה. הרגשתי שנכשלתי בהכל, אפילו להזין את התינוק שלי אני לא מצליחה.
הדרך שעברנו בשלושה שבועות הבאים הייתה לי קשה ומפותלת עם מעט עליות והרבה ירידות. בסוף אחרי הרבה עבודה קשה היתה התקדמות גדולה.
באותם שלושה שבועות החלפנו יועצת הנקה למישהי שהרגשתי יותר נוח איתה ויכלה לתמוך ולעודד אותי בשעות הקשות. זה היה הצעד הכי חשוב שעשיתי.
הקפדנו לפי הדרכתה להעיר את יונתן כל 3 שעות לאכול מטרנה (אין ברירה והכי חשוב שהתינוק יאכל ויתחזק). בדיעבד אני מבינה שגם זה עזר. שאבתי כל 3 שעות יום ולילה כדי להגביר את החלב ונתתי ליונתן את המעט שהיה לי בתוספת המטרנה בעזרת צינורית כדי שלא יתרגל לבקבוק. כשיצאנו החוצה להתאוורר הייתי נבוכה מאוד מזה שאני מאכילה את התינוק שלי בעזרת אצבע וצינורית (הצמדת הצינורית לפטמה לא עזרה במקרה שלי והרגשתי שזה רק פוגע ביניקה של יונתן). בלעתי גם את הצפרדע הזו. לקחתי מגבירי חלב למיניהם ועברו יותר משבועיים קשים בהם ישנתי בקושי בין האכלות ושאיבות. כולי תקוות וציפיות הלכתי גם לקליניקת הנקה. גיליתי שיונתן עדיין לא יונק ממני כלום. זה היה יום קשה מאוד. עבדתי כל כך קשה ובלי שום התקדמות. שוב בעצת יועצת ההנקה, החלטנו לנסות עוד קצת ועוד כמה דברים שיכולים לקדם את ההנקה שך ל יונתן. כמובן שהמשכתי לשאוב ולהאכיל רק בעזרת צינורית. במקביל הלכנוו לשני טיפולים אצל אוסטיאופט מעולה ומקסים בשם ז'וזה קרסנטי שעזר להפחית את הלחץ בראש ובלסת של יונתן והיניקה שלו קצת השתפרה. הלכנו גם למומחה פה לתינוקות שחתך ליונתן את הלשון שאמנם הייתה קשורה באופן מינורי וגבולי אך בפועל הגבילה את תנועתיות הלשון. ואז בעלי הזכיר לי שמרוב טיפולים כבר שכחתי לנסות  פשוט להניק את יונתן.  אז אחרי כל העבודה והטיפולים ניסיתי גם להניק, לא ידעתי אם המצב השתפר כי יונתן המשיך לבכות אחרי ההנקה ונרגע ונרדם רק אחרי שקיבל מטרנה. בכל זאת, התחלתי להרגיש שהוא יונק ושמשהו השתנה. אופטימיות זהירה. פגישה נוספת עם יועצת ההנקה אישרה את זה. בגיל 3 שבועות ועוד קצת, אחרי הרבה עבודה קשה ועם תינוק שגדל קצת והתחזק ההנקה הסתדרה. זה לקח עוד יום אחד קשה של גמילה מהמטרנה (יונתן היה רגיל לקבל כמות נכבדה של מטרנה כל ארוחה שהוא כבר לא היה צריך) ויצאנו לדרך חדשה. גם היא לא מאוד קלה, קפיצות גדילה ועוד אתגרים שנובעים מהשינוי בדפוסי ההאכלה שלו. כיום אני מניקה את יונתן הנקה מלאה, העלייה במשקל מצויינת והגעתי לנחלה. העבודה הקשה השתלמה , לא הייתי מצליחה להיות שלמה עם עצמי אם לא הייתי עוברת את המסע הזה ומתעקשת להגיע לרגע המיוחל.

סיפור ההנקה של דני ברבי-סער

ישבתי לכתוב את סיפור ההנקה שלי, ההנקה שהצליחה! ומצאתי את עצמי כותבת בעיקר על זאת שכשלה. האמת היא שבזכות ההנקה שהתפספסה למדתי המון.

הלידה הראשונה השאירה אותי פצועה, מדוכדכת ומרוקנת. האושר ותחושת המלאות שליוו אותי לאורך כל ההריון נעלמו ואת מקומם החליפו בדידות וחרדות.
הבכי, הטיטולים, חוסר השינה וההתנתקות מהשיגרה המוכרת והבטוחה טילטלו אותי הרבה יותר ממה שהבנתי אז. חיפשתי ספר הדרכה שילמד אותי סעיף אחר סעיף איך מטפלים בדבר הזה. חיפשתי תשובות מהסביבה ולא העזתי להקשיב לאינטואיציות שלי. אפילו להפך, פחדתי שממקום אנוכי אעדיף בטעות את טובתי ואפגע ביצור חסר האונים הזה. כך איבדתי את ההנקה..

לא היתה לי אג'נדה כלשהי בקשר להנקה, לא חשבתי גם שזה בכלל עניין גדול. בהריון החלטתי שלא להחליט , אלא לחכות ולראות איך יילך. באחד מספריי ההדרכה שקראתי היה כתוב שתינוק מקרב את אגרופיו לפיו כשהוא רעב. הקטנצ'יק שלי המשיך לקרב את האגרופים הקטנטנים שלו לפה גם אחרי שעה וחצי שהסתגרתי בחדר להניק אותו, מרותקת לשעון. זה היה הרגע בו הטלתי על בעלי את המשימה המורכבת של הכנת בקבוק.  שלחתי אותו להכין, כי באמת ובתמים הרגשתי שאין לי את יכולת ההבנה והריכוז שנדרשים להכנת פורמולה. אם רק הייתי יודעת אז כמה מעט ריכוז דורשת ההנקה:)

בהתחלה היתה זאת הקלה עצומה. החרדות פחתו כי ידעתי שהוא אוכל, לא הייתי צריכה להסתגר בחדר כדי להאכיל או להשאיר את בעלי מחוץ למעגל ההאכלה. רק שמהר מאוד הסתבר שבעלי לא בדיוק מתעורר בלילה לתת בקבוק וביום כשמישהו אחר היה מאכיל אותו הרגשתי צביטה. לא רציתי שהסבתות ישמרו עליו כדי ללכת לנוח והתחלתי להבין שעבורי הויתור על ההנקה הוא החמצה גדולה. כשנתתי לו בקבוק תמיד הייתי מחזיקה אותו בידיים, גם בשלב מאוחר.הייתי מביטה לתוך עיניו הגדולות היונקות, מתענגת על האינטימיות השקטה ומבטיחה לעצמי שפעם הבאה יהיה אחרת, את הילד הבא אני אניק.

הריון נוסף לא איחר להגיע ותשעה ימים לפני שחגגנו שנתיים נולדה לנו תינוקת.
במהלך ההריון שקדתי בשקיקה על כל פיסת אינפורמציה שקשורה להנקה והתכוננתי לכל תרחיש, או לפחות כך חשבתי. אז זהו שלא…
התינוקת לא גילתה סימני רעב: לא התעוררה משינה והפגינה אדישות לשד ואפילו לבקבוק. יועצות ההנקה בבית החולים נשארו אובדות עצות. בנחישות גייסתי לטובת המאבק שלנו כל מי שאפשר היה. הקשבתי לכל עצה, טיפ, הוראה. מילאתי גיליונות של פיפי, קקי, הנקה, שאיבה, תמ"ל. כשהייתי צריכה לסמן וי תחת תמ"ל הייתי מוצפת דמעות וכמעט שלא זיהיתי את עצמי. אני, שלא ייחסתי להנקה שום חשיבות מיוחדת, שנחרדתי מהתאבדות הזאת של נשים עליה. (כאילו אין מספיק קשיים אחרי לידה… )עם קטנצ'יק בן שנתיים שזקוק לאמא שלו וריגשות אשם אינסוף, מלאת מוטיבציה הייתי כמו שיש רק למי שפספסה כבר פעם אחת.

ביום השמיני לטירוף שהיה נראה כמו נצח, הגיעה אליי יועצת הנקה תותחית, ליתר דיוק מלאך במסווה של יועצת הנקה והייתי בטוחה שמכאן הדרך תהייה פשוטה. אז זהו שלא… כעבור אינסוף שעות של עור לעור, צינוריות הזנה, שעונים מעוררים כל שעתיים להעיר לאכול.. בליווי מקצועי וצמוד של היועצת…..זה הגיע! היא ינקה בחדווה, בשקיקה, ברעב!
עברו כמעט שנה וחצי והיא עדיין יונקת בשמחה גדולה. אני עדיין מופתעת שכך התגלגלו הדברים:)

למדתי המון מהחוויה הזאת, בעיקר לסמוך על עצמי הרבה יותר. ההנקה לימדה אותי שהטבע דאג לנו, האמהות טרוטות העיניים, שלא נצטרך לחשב כמויות מים קרים וחמים ופירגן לנו שנשב פה ושם רגל על רגל.

דני ברבי סער אמא לגבע בן 3.5 ולשי בת 1.5.

dannybrb@gmail.com

Instagram
×