הייתי בטוחה שההנקה תלך לי חלק. גם הלידה. אז לא. הלידה הייתה לא קלה בלשון המעטה, כשיונתן נולד אחרי לידה ארוכה, כואבת וקשה (אבל בריא לחלוטין ובמשקל טוב של 3.275) הצמדתי אותו לשד בעזרת הדולה שליוותה אותי . אבל הוא לא ינק. בסדר, לפעמים הם לא יונקים ישר בחדר לידה. כמו הרבה אמהות הלכתי להדרכת הנקה במחלקת יולדות, הבנתי מהאחות ומהספרים שתינוקות בימים הראשונים יונקים כמה טיפות קולוסטרום וזהו ואני ובעלי חשבנו שזה מספיק. יונתן לא בכה וישן הרבה. יום אחרי זה הגענו למלונית, שם הבנתי מיועצת ההנקה שיונתן אמור לאכול כמות יותר משמעותית מכמה טיפות של קולוסטרום ושהוא ישן הרבה כדי לשרוד כי כנראה שאין לו מספיק כוחות. בעצתה סחטתי כל היום כפיות של קולוסטרום והחלקתי לו אותן לפה גם כשישן. בערב, כפי שהיא צפתה, הוא התעורר ונצמד לי לשד. ולא עזב. ככה עד 4 בבוקר. כל הפרדה שלו מהציצי שלי גררה בכי קשה. בארבע בבוקר הלכנו לאחיות בתינוקיה לשאול מה אפשר לעשות כדי שאשן קצת. הן חיברו אותי למשאבה כדי לשאוב חלב וכלום לא יצא. כמעט התמוטטתי מעייפות. בעצתן נתנו לו בקבוק מטרנה ואחרי שלוק וחצי הוא נרדם סוף סוף לכמה שעות ויכולתי לישון. ביום שאחרי זה שוב היה אותו סיפור. יונתן היה מחובר לי לציצי שעות מהבוקר ולא הסכים להתנתק לדקה ובצהרים כבר היינו צריכים לחזור הבייתה. כדי שאוכל להתארגן ולהתקלח, הפתרון היחידי היה מטרנה ושוב קבלנו שקט של כמה שעות. כשהגענו הבייתה זה חזר על עצמו ואז כבר התחלנו להבין שיש איזושהי בעיה אם התינוק שלנו לא מוכן להתנתק ממני שעות על גבי שעות, אפילו לא לדקה. לרוע מזלנו זה היה ערב ליל הסדר. יצרנו קשר עם יועצת הנקה שהסכימה לסייע טלפונית אבל לא יכלה להגיע לפגוש אותנו. הבנו שיונתן בתת תזונה: יש לו מעט קקי שחור שכבר היה אמור להחליף צבע ולא עשה מספיק פיפי ואין ברירה אלא לתת מטרנה כל 3 שעות ולהעיר אותו מהשינה בשביל זה.
לא יכולתי להפסיק לבכות לרגע. חלום ההנקה שלי התנפץ לי בפרצוף בסטירת לחי צורמת של מטרנה. הרגשתי שנכשלתי בהכל, אפילו להזין את התינוק שלי אני לא מצליחה.
הדרך שעברנו בשלושה שבועות הבאים הייתה לי קשה ומפותלת עם מעט עליות והרבה ירידות. בסוף אחרי הרבה עבודה קשה היתה התקדמות גדולה.
באותם שלושה שבועות החלפנו יועצת הנקה למישהי שהרגשתי יותר נוח איתה ויכלה לתמוך ולעודד אותי בשעות הקשות. זה היה הצעד הכי חשוב שעשיתי.
הקפדנו לפי הדרכתה להעיר את יונתן כל 3 שעות לאכול מטרנה (אין ברירה והכי חשוב שהתינוק יאכל ויתחזק). בדיעבד אני מבינה שגם זה עזר. שאבתי כל 3 שעות יום ולילה כדי להגביר את החלב ונתתי ליונתן את המעט שהיה לי בתוספת המטרנה בעזרת צינורית כדי שלא יתרגל לבקבוק. כשיצאנו החוצה להתאוורר הייתי נבוכה מאוד מזה שאני מאכילה את התינוק שלי בעזרת אצבע וצינורית (הצמדת הצינורית לפטמה לא עזרה במקרה שלי והרגשתי שזה רק פוגע ביניקה של יונתן). בלעתי גם את הצפרדע הזו. לקחתי מגבירי חלב למיניהם ועברו יותר משבועיים קשים בהם ישנתי בקושי בין האכלות ושאיבות. כולי תקוות וציפיות הלכתי גם לקליניקת הנקה. גיליתי שיונתן עדיין לא יונק ממני כלום. זה היה יום קשה מאוד. עבדתי כל כך קשה ובלי שום התקדמות. שוב בעצת יועצת ההנקה, החלטנו לנסות עוד קצת ועוד כמה דברים שיכולים לקדם את ההנקה שך ל יונתן. כמובן שהמשכתי לשאוב ולהאכיל רק בעזרת צינורית. במקביל הלכנוו לשני טיפולים אצל אוסטיאופט מעולה ומקסים בשם ז'וזה קרסנטי שעזר להפחית את הלחץ בראש ובלסת של יונתן והיניקה שלו קצת השתפרה. הלכנו גם למומחה פה לתינוקות שחתך ליונתן את הלשון שאמנם הייתה קשורה באופן מינורי וגבולי אך בפועל הגבילה את תנועתיות הלשון. ואז בעלי הזכיר לי שמרוב טיפולים כבר שכחתי לנסות פשוט להניק את יונתן. אז אחרי כל העבודה והטיפולים ניסיתי גם להניק, לא ידעתי אם המצב השתפר כי יונתן המשיך לבכות אחרי ההנקה ונרגע ונרדם רק אחרי שקיבל מטרנה. בכל זאת, התחלתי להרגיש שהוא יונק ושמשהו השתנה. אופטימיות זהירה. פגישה נוספת עם יועצת ההנקה אישרה את זה. בגיל 3 שבועות ועוד קצת, אחרי הרבה עבודה קשה ועם תינוק שגדל קצת והתחזק ההנקה הסתדרה. זה לקח עוד יום אחד קשה של גמילה מהמטרנה (יונתן היה רגיל לקבל כמות נכבדה של מטרנה כל ארוחה שהוא כבר לא היה צריך) ויצאנו לדרך חדשה. גם היא לא מאוד קלה, קפיצות גדילה ועוד אתגרים שנובעים מהשינוי בדפוסי ההאכלה שלו. כיום אני מניקה את יונתן הנקה מלאה, העלייה במשקל מצויינת והגעתי לנחלה. העבודה הקשה השתלמה , לא הייתי מצליחה להיות שלמה עם עצמי אם לא הייתי עוברת את המסע הזה ומתעקשת להגיע לרגע המיוחל.
