ישבתי לכתוב את סיפור ההנקה שלי, ההנקה שהצליחה! ומצאתי את עצמי כותבת בעיקר על זאת שכשלה. האמת היא שבזכות ההנקה שהתפספסה למדתי המון.
הלידה הראשונה השאירה אותי פצועה, מדוכדכת ומרוקנת. האושר ותחושת המלאות שליוו אותי לאורך כל ההריון נעלמו ואת מקומם החליפו בדידות וחרדות.
הבכי, הטיטולים, חוסר השינה וההתנתקות מהשיגרה המוכרת והבטוחה טילטלו אותי הרבה יותר ממה שהבנתי אז. חיפשתי ספר הדרכה שילמד אותי סעיף אחר סעיף איך מטפלים בדבר הזה. חיפשתי תשובות מהסביבה ולא העזתי להקשיב לאינטואיציות שלי. אפילו להפך, פחדתי שממקום אנוכי אעדיף בטעות את טובתי ואפגע ביצור חסר האונים הזה. כך איבדתי את ההנקה..
לא היתה לי אג'נדה כלשהי בקשר להנקה, לא חשבתי גם שזה בכלל עניין גדול. בהריון החלטתי שלא להחליט , אלא לחכות ולראות איך יילך. באחד מספריי ההדרכה שקראתי היה כתוב שתינוק מקרב את אגרופיו לפיו כשהוא רעב. הקטנצ'יק שלי המשיך לקרב את האגרופים הקטנטנים שלו לפה גם אחרי שעה וחצי שהסתגרתי בחדר להניק אותו, מרותקת לשעון. זה היה הרגע בו הטלתי על בעלי את המשימה המורכבת של הכנת בקבוק. שלחתי אותו להכין, כי באמת ובתמים הרגשתי שאין לי את יכולת ההבנה והריכוז שנדרשים להכנת פורמולה. אם רק הייתי יודעת אז כמה מעט ריכוז דורשת ההנקה:)
בהתחלה היתה זאת הקלה עצומה. החרדות פחתו כי ידעתי שהוא אוכל, לא הייתי צריכה להסתגר בחדר כדי להאכיל או להשאיר את בעלי מחוץ למעגל ההאכלה. רק שמהר מאוד הסתבר שבעלי לא בדיוק מתעורר בלילה לתת בקבוק וביום כשמישהו אחר היה מאכיל אותו הרגשתי צביטה. לא רציתי שהסבתות ישמרו עליו כדי ללכת לנוח והתחלתי להבין שעבורי הויתור על ההנקה הוא החמצה גדולה. כשנתתי לו בקבוק תמיד הייתי מחזיקה אותו בידיים, גם בשלב מאוחר.הייתי מביטה לתוך עיניו הגדולות היונקות, מתענגת על האינטימיות השקטה ומבטיחה לעצמי שפעם הבאה יהיה אחרת, את הילד הבא אני אניק.
הריון נוסף לא איחר להגיע ותשעה ימים לפני שחגגנו שנתיים נולדה לנו תינוקת.
במהלך ההריון שקדתי בשקיקה על כל פיסת אינפורמציה שקשורה להנקה והתכוננתי לכל תרחיש, או לפחות כך חשבתי. אז זהו שלא…
התינוקת לא גילתה סימני רעב: לא התעוררה משינה והפגינה אדישות לשד ואפילו לבקבוק. יועצות ההנקה בבית החולים נשארו אובדות עצות. בנחישות גייסתי לטובת המאבק שלנו כל מי שאפשר היה. הקשבתי לכל עצה, טיפ, הוראה. מילאתי גיליונות של פיפי, קקי, הנקה, שאיבה, תמ"ל. כשהייתי צריכה לסמן וי תחת תמ"ל הייתי מוצפת דמעות וכמעט שלא זיהיתי את עצמי. אני, שלא ייחסתי להנקה שום חשיבות מיוחדת, שנחרדתי מהתאבדות הזאת של נשים עליה. (כאילו אין מספיק קשיים אחרי לידה… )עם קטנצ'יק בן שנתיים שזקוק לאמא שלו וריגשות אשם אינסוף, מלאת מוטיבציה הייתי כמו שיש רק למי שפספסה כבר פעם אחת.
ביום השמיני לטירוף שהיה נראה כמו נצח, הגיעה אליי יועצת הנקה תותחית, ליתר דיוק מלאך במסווה של יועצת הנקה והייתי בטוחה שמכאן הדרך תהייה פשוטה. אז זהו שלא… כעבור אינסוף שעות של עור לעור, צינוריות הזנה, שעונים מעוררים כל שעתיים להעיר לאכול.. בליווי מקצועי וצמוד של היועצת…..זה הגיע! היא ינקה בחדווה, בשקיקה, ברעב!
עברו כמעט שנה וחצי והיא עדיין יונקת בשמחה גדולה. אני עדיין מופתעת שכך התגלגלו הדברים:)
למדתי המון מהחוויה הזאת, בעיקר לסמוך על עצמי הרבה יותר. ההנקה לימדה אותי שהטבע דאג לנו, האמהות טרוטות העיניים, שלא נצטרך לחשב כמויות מים קרים וחמים ופירגן לנו שנשב פה ושם רגל על רגל.
דני ברבי סער אמא לגבע בן 3.5 ולשי בת 1.5.
