אין אדם אחד ששמע שאני מניקה את תמרה בתי הבכורה, שלא היה לא מה להגיד. חלק שיבחו, חלק החמיצו פנים, אחרים חוו את דעתם אם מתאים לי להניק או לא ורבים התעניינו אם אני רק מניקה או נותנת כבר בקבוק. ואני, בביטחון ששמור רק לאמהות לילד ראשון שבטוחות שהכל כמו בספר עניתי: מחכים לביסוס ההנקה ואז ניתן בקבוק.
אבל ההנקה התבססה יפה והיתה נוחה לכולם ולא ניסינו בקבוק. לא באמת. פה ושם הצענו לה לנסות , אבל למראה ההתנגדות הקטנה ביותר, ויתרנו והמשכנו הלאה. שלושה שבועות לפני שחזרתי לעבודה, נתקפתי בחרדה אמיתית. תמרה לא הראתה סימנים שהיא מחבבת את הבקבוק (או מוצץ, אבל את זה בחרתי לשחרר בסימן: בחרי את הקרבות שלך) וכל פעם שהיה ברדיוס של מטר סביבה, דאגה להראות חוסר שביעות רצון מהעובדה ששוב הדבר המוזר עם הפיטמה הסילקונית מתקרב אליה. ככל שנקפו הימים דמיינתי כבר איך אני משאירה תינוקת מתה מרעב בבית, צורחת ואומללה. מכאן ועד לדמיין את יצחק קדמן בדלת, הדרך היתה קצרה.
תנו לי לעשות ספוילר. הכל בסדר. תמרה אוכלת מבקבוק חלב שאוב, היא שמחה ושבעה ומאושרת גם כשאני לא בסביבה.
במסגרת חיפושי אחר פתרון התייעצתי עם הרבה גורמים. יועצת הנקה, יועצת התפתחותית, חכמת ההמון וכל מי שהיה נראה לי בעל נסיון. המסקנה שעלתה מרובם היא אחת: תמרה צריכה ללמוד. אני מביאה לה כלי שאין לה שום דרך להבין מה הוא ומצפה ממנה לאכול ממנו בלי לשאול שאלות, בלי להתרגל ובלי לתרגל. וזה לא עובד ככה. היא חכמה ולא עושה דברים בלי להבין אותם עד הסוף.
אז יחד התרגלנו לבקבוק. תמרה, אבא של תמרה ואני, אמא שלה. והתמדנו. כי בעיני זה הסוד. לא להתייאש ולתת להם ללמוד בקצב שלהם מתוך שמחה ולא מתוך יאוש.
קודם כל שינינו גישה. להפסיק עם הלחץ. הכל יהיה בסדר. הפסקנו להגיש לה את הבקבוק בפנים חרדות. נתנו לה אותו כשהיתה שבעה או כמעט שבעה, בחיוך ובצחוק כחלק משגרת היום ולא כאיזה טקס מאיים. ברגע שהיא הביעה חוסר נוחות לקחנו אותו חזרה. אף אחד לא רוצה ללמוד מתוך בכי. כדי להפחית את הלחץ שווה להתחיל לנסות באמת כשההנקה מתבססת ולא לדחות את זה לרגע האחרון.
שמנו לה צעצוע מרעיש בפנים ושיחקנו איתה. הכנסו לפה והוצאנו. כל פעם בזמן אחר ביום.
עוד כלל חשוב זה גמישות: בהתחלה נורא רציתי להעקש על הבקבוק שלי היה הכי נראה. כי קראתי עליו ביקורות, קניתי אותו וחשבתי שהוא הטוב ביותר. תמרה היא אדם עם העדפות. אז שיחררתי וקניתי לה כמה סוגים וכל פעם ניסיתי בקבוק אחר ופיטמה אחרת. הגענו עד לבקבוק שנותנים בבית החולים. היא באמת בסוף רצתה בקבוק אחר ממה שתכננתי.
גם הטמפרטורה זה עניין של העדפה. הוצאנו ישר מהמקרר, שאבתי טרי טרי, חיממתי ברמת: הפוך גדול רותח של בתי קפה. בסוף היא התאהבה בטמפרטורה חמה. וואלה, צודקת. גם לי זה נשמע יותר טעים ככה.
אני אוהבת לאכול כשהרגל שלי מקופלת מתחת לכיסא. ואם לי יש העדפה, למה שלתינוקת שלי לא תהיה? שמנו אותה בכל תנוחה אפשרית. שוכבת, בטרמפולינה, בחיק. בהתחלה היא אכלה רק בשכיבה. עכשיו גם אם אני אעמיד אותה על הראש היא תיקח בשמחה. אבל אחרי שהאכלה בבקבוק מתבססת, חשוב חשוב להאכיל בצורה תומכת הנקה.
בניגוד לרוב העצות שקראתי ברשת, שאמרו שלאמא אסור להיות בסביבה, דווקא לראשונה היא לקחה בקבוק ממני. אבל זו עצה שחוזרת על עצמה הרבה: שמישהו אחר יתן.
התחלנו בקטן: לא ישר בקבוק מלא, מאיים ונראה לא מציאותי לנו ולה. בהתחלה 30 מל, אחר כך 60 מל ולאט לאט הגענו.
הסחות דעת עבדו אצלנו טוב. הרעשנו ברעשן, הושבנו אותה מול עץ שהעלים שלו זזים ברוח. כך לא הפכנו את הבקבוק לעיקר והכנסנו אותו כבדרך אגב.
כדי לעזור לה ללמוד מה זה הכלי הזה בכלל ומה היא אמורה לעשות איתו חיברתי אותו לריח שלי. שמתי את הפטמה בחזיה עטפתי את הבקבוק בחיתול בד או חולצה שלבשתי.
ואם הכל לא הולך, אפשר להתחיל עם מזרק או כפית. אם גדולים מספיק אפשר ללמד לשתות מכוס ולעקוף את הבקבוק. לפעמים גם ירידת הלחץ מאפשרת לאכול מבקבוק בצורה רגועה יותר.
התינוקות שלכם חכמים ונבונים. יודעים מה טוב בשבילם לפעמים יותר מאיתנו. קחו את האתגר הזה כחווית למידה, לא כ״אני לא מאמינה, התינוק/ת סרבנ/ית בקבוקים״. הם לא סרבנים, הם פשוט צריכים ללמוד.
